ממשבר של אשפה לכלכלה מעגלית – האתגר הסביבתי הבא

אנו נוהגים לדבר לא מעט על חדשנות, אקלים, אנרגיה מתחדשת וטכנולוגיות ירוקות, אך אחד האתגרים הסביבתיים המשמעותיים ביותר שלה נמצא דווקא במקום הפשוט והיומיומי ביותר: פח האשפה. מאחורי כל שקית פסולת שמונחת מחוץ לבית, במשרד, במרכז מסחרי או באתר תפעולי, מסתתרת מערכת לאומית שלמה של איסוף, שינוע, מיון, טיפול והטמנה. מערכת זו הפכה בשנים האחרונות לאחת מנקודות התורפה הסביבתיות, הכלכליות והתכנוניות של ישראל.

הבעיה אינה טמונה רק בכמות הפסולת, אלא בעיקר האופן שבו אנו מטפלים בה, לפי מסמך מרכז המחקר והמידע של הכנסת מפברואר 2026, המתייחס לנתוני 2024, נאספו בישראל כ־6.38 מיליון טונות של פסולת עירונית, ומתוכן הוטמנו כ־76%. המסמך מציין כי משק הפסולת בישראל מאופיין בהיקף ייצור גבוה לעומת מדינות מתקדמות ובתלות גבוהה בהטמנה, למרות קביעת יעדים ממשלתיים לצמצומה.

המשמעות ברורה: אנו עדיין פועלים במידה רבה לפי מודל ליניארי של “ייצור–צריכה–השלכה”, במקום לעבור למודל מעגלי שבו פסולת נתפסת כחומר גלם, משאב כלכלי ומרכיב בתכנון סביבתי מתקדם. במדינה קטנה, צפופה, בעלת גידול אוכלוסייה די גבוה ומחסור בקרקע זמינה, המשך התלות בהטמנה אינו מהווה רק בעיה סביבתית גרידא; אלא סיכון תשתיתי מתפתח, כל מטמנת פסולת שנפתחת צורכת קרקע, מייצרת התנגדויות ציבוריות, יוצרת פליטות, מחייבת שינוע כבד, ופוגעת ביכולת לנהל את המרחב הלאומי באופן יעיל.

ההיררכיה הסביבתית המקובלת בתחום הפסולת ברורה: קודם כול מניעה וצמצום במקור, לאחר מכן שימוש חוזר ומחזור, לאחר מכן השבה לאנרגיה, ורק בסוף התהליך הטמנה כמוצא אחרון. הכנסת מציינת כי מדיניות הטיפול בפסולת בישראל נשענת על היררכיה זו, בדומה לגישה המקובלת באיחוד האירופי, אך בפועל קיים פער גדול בין העיקרון לבין הביצוע.

אחד הגורמים המרכזיים לפער הזה הוא שהמערכת הכלכלית עדיין אינה מתמרצת מספיק את כלל המעורבים בשרשרת הצריכה והניהול על מנת להניע שינוי באופי ההתנהגות. מסקירת הביצועים הסביבתיים של ישראל עולה כי הכלים הכלכליים הקיימים בתחום ניהול הפסולת אינם מספקים תמריץ מספיק מעודד עבור שינוי התנהגותי, וכי עלות ההטמנה בישראל עדיין נמוכה יחסית לחלופות סביבתיות מתקדמות יותר. בנוסף, ישראל טרם יישמה באופן מלא מנגנונים כגון “שלם לפי כמות הפסולת”, שיכולים לעודד צמצום פסולת במקור.

הנקודה הקריטית היא שהפתרון אינו יכול להסתמך רק על חינוך הציבור בהפרדת פסולת. התנהגות צרכנית חשובה מאוד, אך היא אינה מספיקה כאשר שרשרת הערך כולה אינה בנויה לקלוט, למיין, לטפל ולהחזיר חומרים לשימוש. אם אין מספיק מתקני מיון, אם אין טיפול איכותי בפסולת אורגנית, אם אין שוק יציב לחומרי גלם ממוחזרים, ואם לרשות המקומית אין מודל כלכלי ברור גם האזרח המודע ביותר יתקשה להשפיע באמת.

בהקשר זה, הרשויות המקומיות הן שחקני מפתח, הן נמצאות בקו הראשון מול התושבים, העסקים, מוסדות החינוך, אזורי התעשייה ומרכזי המסחר. לרשויות המקומיות יש תפקיד מרכזי במעבר לכלכלה מעגלית, אך הפרדה ייעודית של זרמי פסולת אינה נפוצה מספיק, בין היתר בשל מחסור בתמריצים כלכליים ובתשתיות מחזור.

הפסולת האורגנית היא דוגמה טובה לפוטנציאל הלא ממומש, מדובר ברכיב משמעותי בפסולת העירונית, במיוחד במדינה שבה צריכת מזון גבוהה ותעשיית ההסעדה מאוד מפותחת. כאשר פסולת אורגנית מוטמנת, היא עלולה לייצר פליטות מתאן, גז חממה משמעותי. כאשר היא מופרדת ומטופלת נכון, ניתן להפוך אותה לקומפוסט, לאנרגיה ביולוגית או למשאב חקלאי. ביצוע הפרדה במקור של פסולת אורגנית יכולה לשפר משמעותית את איכות תוצרי הטיפול, אך כיום חלק מהטיפול נפגע משמעותית משום שהפסולת אינה מופרדת באופן איכותי במקור.

לצד זאת, ישראל מקדמת מתקני מיון, טיפול אורגני והשבת פסולת לאנרגיה. המשרד להגנת הסביבה מקדם ומלווה תכנון והקמה של לפחות 50 מתקנים: 16 מתקני מיון, 19 מתקני טיפול בפסולת אורגנית ו־15 מתקני השבה לאנרגיה, מדובר בכיוון טוב וחשוב, אך הוא מחייב זהירות: מבחינה אסטרטגית, יש לוודא שהשבה לאנרגיה אינה מחליפה צעדים גבוהים יותר בהיררכיית הטיפול, מניעה, שימוש חוזר ומחזור. מדינה שממהרת לשרוף פסולת במקום להפחית אותה עלולה לנעול את עצמה במודל שבו נדרש “להזין” מתקנים בפסולת, במקום לצמצם את ייצורה.

המעבר לכלכלה מעגלית צריך להתחיל הרבה לפני השימוש בפח אשפה, הוא מתחיל בעיצוב מוצרים, באריזות חכמות יותר, ברכש ציבורי ירוק, בהעדפת חומרים הניתנים למחזור, בהפחתת בזבוז מזון, בשימוש חוזר בציוד, ובניהול מתקדם של פסולת במבנים, קמפוסים, מפעלים ומרכזים מסחריים. במילים אחרות: פסולת אינה רק עניין של אגף שפ”ע ברשות המקומית, אלא נושא ניהולי, תפעולי, תכנוני וכלכלי מהמעלה הראשונה.

כאן טמונה גם הזדמנות גדולה, בכוחנו להפוך את משבר הפסולת למנוע חדשנות כגון: פיתוח מערכות חכמות לניטור פחי אשפה ומחזור, אופטימיזציה של מסלולי איסוף, בינה מלאכותית לזיהוי זיהומים בזרמי מחזור, מתקני טיפול מבוזרים בפסולת אורגנית, אימוץ מודלים עסקיים של תשלום לפי ביצועים, ושיתופי פעולה רוחביים בין רשויות, תעשייה וחברות ניהול ותפעול.

במקום לתפוס את תחום ניהול הפסולת כעלות בלתי נמנעת, ניתן להפוך אותה למדד ניהולי, לדוגמא: מהו שיעור הפסולת שאנו מייצרים? כמה פסולת נמנעה מהצריכה השוטפת? כמה הוחזרה לשימוש, ומהו הערך כלכלי-סביבתי שנוצר כתוצאה משדרוג תהליכי ההפרדה והטיפול?

היעדים הלאומיים כבר קיימים, אסטרטגיית משק פסולת בר-קיימא לשנים 2021–2030 הציבה יעד להפחית את שיעור ההטמנה ל־20% ולהעלות את שיעור המחזור ל־54%. יחד עם זאת, יעד שאינו מגובה בתשתיות ותהליכים מחייבים לאורך כול שרשרת הניהול והטיפול, רגולציה עקבית, תמריצים כלכליים, שקיפות נתונים ויכולת ביצוע מקומית יוותר בגדר הצהרה לכול היותר.

שאלת ניהול הפסולת היא מבחן בגרות סביבתי עבורנו, היא בוחנת האם אנו מסוגלים לעבור מניהול תגובתי לניהול מערכתי; מהטמנה כפתרון קל וזול לכאורה, לחשיבה ארוכת טווח על משאבים, קרקע, פליטות, בריאות הציבור ואיכות החיים, איננו יכולים עוד להרשות לעצמנו להמשיך לקבור את הבעיה באדמה תרתי משמע.

כבר בעשור הקרוב, ההבדל בין ניהול פסולת לבין תהליך מובנה של ניהול משאבים יהיה אחד המדדים החשובים והמשפיעים ביותר על מדד איכות הסביבה שלנו, וכמובן על איכות החיים של כולנו.