בין הבית שאבד לחיים שניצלו: סיפורו של משה מירנסקי

לציון שלוש שנים לאירועי 7 באוקטובר, אלקטרה FM ממשיכה לתת מקום לסיפורים האישיים שנושאים איתם העובדים ובני משפחותיהם. סיפורו של משה מירנסקי, קב"ט ברשת קרפור באזור הצפון באלקטרה סקיוריטי, מתחיל בבית שבו גדל ובמשפחה שקיבלה אותו אליה, וממשיך אל בוקר אחד שבו אותו בית הפך לזירת לחימה, ואובדן, סכנה והישרדות התחברו עבורו למציאות אחת.

משה הגיע לקיבוץ עין השלושה בשנת 1980 כילד מאומץ. משפחת מירנסקי – סילביה ושאול, יחד עם בניהם אריאל וחיים – אספה אותו אליה כבן לכל דבר, והוא הפך לילד השלישי והצעיר במשפחה. שם גדל עד לאחר שירותו הצבאי, ושם נמצאת המשפחה היחידה שהוא מכיר.

"מבחינתי אלה ההורים שלי. אלה ההורים האמיתיים שלי", הוא מספר. "אני לא מכיר חינוך אחר ולא מכיר משפחה אחרת. הם היו איתי בכל שלב בחיים שלי."

ב-15 ביולי 2022 נפטר אביו, שאול, מהתקף לב. מאותו רגע היה למשה דבר אחד ברור: הוא לא משאיר את אמו, סילביה, לבד. אחת לשבועיים או שלושה היה מגיע לעין השלושה לשבת או לסוף שבוע, ישן בבית ונשאר לצדה.

גם בסוף השבוע של 7 באוקטובר הוא היה אמור להגיע. אחיו אריאל חזר באותו שבוע מאילת, ומשה כבר אמר לו שהם נוסעים יחד לאמם. אלא שאריאל היה עייף מהנסיעה וביקש לדחות את הביקור. בדרך כלל, מספר משה, גם אם איש לא הצטרף אליו, הוא היה נוסע לבדו. דווקא הפעם הסכים לחכות לשבוע הבא.

"אני ואריאל מדברים על זה עד היום. מצד אחד אתה אומר לעצמך: וואו, ניצלנו. מצד שני אתה חושב מה היה קורה אילו היינו כאן. האם היינו יכולים לעשות משהו אחרת? האם משהו היה משתנה? אלה שאלות שנשארות איתך."

בשבת, 7 באוקטובר 2023, בסביבות 6:30 בבוקר, התעורר משה משיחת טלפון מאחיה של בת זוגו, נילי. באותה תקופה התגוררו באורנית. תוך זמן קצר הדליקו את הטלוויזיה והבינו שהפעם מדובר באירוע שונה מאלה שהכירו בעבר.

בסביבות 6:40 כבר שוחח משה עם אמו. היא סיפרה על צבע אדום, פיצוצים, רקטות ויירוטים. את דלת הממ"ד, שלדברי משה שקלה כ-300 ק"ג, התקשתה לסגור, ולכן שכבה בחדר כשהטלוויזיה דולקת והקשיבה למתרחש בחוץ. משה התקשר אליה שוב ושוב כדי לבדוק מה מצבה.

ואז הגיע עדכון מגבי, חבר ילדות שלו מעין השלושה. אמו של גבי, ג'קלין, התקשרה אליו ואמרה: "יש מחבלים על הדשא בקיבוץ."

באותו רגע התחילה התמונה להתבהר. מחבלים חדרו לעין השלושה מאזור השער האחורי, סמוך לפינת החי, והחלו להתקדם בשבילי הקיבוץ. ביתה של ג'קלין נמצא מטרים ספורים בלבד מביתה של סילביה.

משה התקשר מיד לאמו והזהיר אותה. אלא שהיא כבר שמעה וראתה את המתרחש. היא סיפרה לו שהמחבלים נמצאים בסמוך לבית, אך בתוך כל זה אמרה לו: "משה, אני הולכת למטבח לעשות קפה."

 משה, שהבין את גודל הסכנה שבה היא נמצאת, לא ידע את נפשו. הוא החל לכעוס עליה וניסה לשכנע אותה להישאר בממ"ד.

"אתה נמצא רחוק מפה. אתה מדבר בטלפון עם אמא שלך, יודע שיש מחבלים ליד הבית שלה ואין שום דבר שאתה יכול לעשות." הוא ביקש ממנה להיכנס לממ"ד, לכבות את האור ואת הטלוויזיה ולהישאר בשקט.

כשהבין שהיא עדיין אינה תופסת את מלוא חומרת המצב ואינה מקשיבה לו, התקשר לאחיו אריאל וביקש שגם הוא ידבר איתה. השיחה של אריאל עם אמם הפכה לשיחה האחרונה איתה.

"אריאל… הם שורפים אותי. הם שורפים אותי", אלה היו, כפי שמספר משה, המילים האחרונות ששמע ממנה אריאל. לאחר מכן נותרו רק הנשימות, עד שגם הן נפסקו. לפי זיכרונו של משה, בין השעות 9:00 ל-9:15 נותק הקשר עם סילביה לחלוטין.

באותן דקות, כשמשה ואחיו נמצאים הרחק מהקיבוץ ואינם יכולים להגיע אל אמם, מתן מליחי, חבר כיתת הכוננות שהתגורר מול ביתה של סילביה, היה בביתו עם אשתו אודיה ושלושת ילדיהם. גם ביתם היה תחת מתקפה, ומתן ניסה להגן על משפחתו כשהוא מצויד באקדח ובעשרה כדורים בלבד.

בסביבות 9:15 הבחין מתן כי ביתה של סילביה עולה באש. למרות הסכנה, הוא יצא יחד עם דוב זגורי, שכן בקיבוץ המשרת כשוטר, והשניים רצו לעבר הבית. הם הגיעו לאזור הממ"ד וניסו לפרוץ את התריסים כדי להגיע לסילביה, אך מחבלים הבחינו בהם ופתחו לעברם באש. השניים לא נפגעו, אך נאלצו לסגת.

מתן חזר לביתו, שבו המתינו אשתו וילדיו בממ"ד. במהלך אותו בוקר נכנסו מחבלים לבית ארבע פעמים. באחד המקרים התקדם אחד מהם לעבר הממ"ד שבו הסתתרו בני משפחתו. מתן, שהיה בחדר הסמוך, ירה בו ופצע אותו. המחבלים האחרים שהיו בבית ברחו, אך המחבל הפצוע נותר במקום והמשיך לצעוק מכאבים. מתוך חשש שהצעקות ימשכו מחבלים נוספים ויחשפו את בני משפחתו שהסתתרו בממ"ד, מתן משך אותו אל החדר הסמוך ונאלץ להרוג אותו מקרוב באמצעות קת הנשק, מבלי לירות שוב.

"בתוך כל מה שמתן עבר באותו בוקר, כשהמשפחה שלו בעצמה הייתה בסכנת חיים, הוא ראה את הבית של אמא עולה באש ויצא לנסות להגיע אליה", מספר משה. "הוא לא הצליח להציל אותה, אבל בשבילי חשוב לספר את זה. בזמן שאנחנו היינו רחוקים ולא יכולנו לעשות שום דבר – "כאן היה מישהו שניסה".

דודתו אסתר, אחותה של סילביה, הייתה גם היא בקיבוץ. לדבריו, מחבלים הגיעו לביתה וניסו לפתוח את הדלת. הכלבה שלה החלה לנבוח בעוצמה, וייתכן שבשל כך המחבלים המשיכו משם הלאה. אסתר ניצלה.

במקביל ניסתה המשפחה להבין מה עלה בגורלה של בר, בתו של אחיו חיים, שהייתה במסיבת הנובה ולא היה איתה קשר.

קיבוץ עין השלושה היה באותן שעות בתוך קרב. משה מספר על אנשים שהכיר כל חייו, על שכנים ועל בני המקום שנקלעו למתקפה, ועל הקיבוץ שבו גדל שהפך בתוך זמן קצר לזירת לחימה.

רמי, רבש"ץ הקיבוץ, ניסה להגיע לחדר הנשק. במהלך האירועים נפגע רכבו מירי RPG, ובהמשך נורה מטווח קרוב. משה מספר גם על מרסל, אמה של ליאורה, תושבת הקיבוץ, שיצאה באותו בוקר עם ממתקים בדרכה אל נכדתה, מבלי לדעת שמחבלים כבר נמצאים בקיבוץ. בדרכה נתקלה בהם ונורתה. גם נועה גלזברג, בת הקיבוץ, נרצחה סמוך לביתה. לדברי משה, ככל הידוע לו, נועה ניסתה להתנגד לניסיון לחטוף אותה. "אלה אנשים שאנחנו מכירים. זה לא סיפור שאתה רואה בטלוויזיה. זה הבית שלך."

ובתוך האירועים הקשים היו גם סיפורי הישרדות. ג'קלין, אמו של חברו גבי, שהייתה אז כבת 80, הייתה בביתה כאשר מספר מחבלים נכנסו אליו ודרשו ממנה כסף ותכשיטים. בהמשך הציתו את הבית.

ג'קלין הצליחה לצאת דרך החלון הנמוך של הממ"ד והחלה לרוץ בשבילי הקיבוץ. בדרכה ראתה את ביתה של סילביה עולה באש וניסתה לדפוק על דלתות הבתים. סמוך למזכירות הבחין בה אחד השכנים דרך החלון, קרא לה בשקט, הכניס אותה לביתו והסתיר אותה. כך ניצלה.

ובתוך שעות שבהן משה עדיין ניסה להבין מה אירע לאמו ומה מצבה של בר, צלצל הטלפון פעם נוספת. על הקו הייתה בתו, מאי.

"אבא, אני בסדר. אני בצאלים", אמרה לו. "מה זאת אומרת שאת בסדר? בכלל לא ידעתי שהיית במסיבה", השיב. רק באותו רגע גילה משה שגם בתו הייתה במסיבת הנובה.

מאי סיפרה לו שכאשר החלו האזעקות, היא והחברה שהייתה איתה החליטו להיכנס לרכב ולעזוב מיד. באזור היציאה מרעים נוצר עומס כבד, והיא החליטה לסטות לכביש עפר. אלא שאנשים שהגיעו מהכיוון הנגדי הסתובבו וצעקו שיש טנדר של מחבלים שיורה לעבר הנוסעים. הן הסתובבו וניסו נתיב אחר, ושוב נתקלו באנשים שנמלטו מהכיוון הנגדי.

בשלב מסוים, בתוך כל הטירוף, החליטה מאי שהיא חייבת לעצור לרגע. החלטה מקרית לכאורה, שלדברי משה שינתה את חייה. המכוניות שהמשיכו לפניה נפגעו, ואנשים שהיו בהן נהרגו.

"לפעמים החיים שלך משתנים בגלל החלטה של שניות", אומר משה.

בהמשך עצר לידן רכב משטרתי או של מג"ב והפנה אותן אל השדות. מאי נכנסה עם רכבה לשטח והמשיכה לנסוע על האדמה החרושה. במהלך הדרך היא לא רק ניסתה להתרחק מאזור הסכנה, אלא גם עצרה ואספה מבלים נוספים שנמלטו מהמקום. בסופו של דבר היו ברכב כשבעה או שמונה אנשים, וכך הצליחו להגיע לצאלים.

אחד האנשים שמאי אספה בדרך, אדם שלא הכירה קודם לכן, שמר איתה מאז על קשר. כשהוא מתקשר אליה הוא קורא לה: "מאי שהצילה לי את החיים".

כשהמצב בעין השלושה החל להירגע מעט, אחד השכנים הצליח להגיע לביתה של סילביה. הבית היה שרוף. הוא התקרב לכיוון הממ"ד וקרא בשמה. לא הייתה תשובה.

אבל סיפורה של המשפחה באותו בוקר לא הסתיים שם.

בר מירנסקי, אחייניתו של משה, גדלה בקיבוץ אור הנר וב-7 באוקטובר הייתה במסיבת הנובה עם ארבע מחברותיה, בהן הזמרת יובל רפאל, שייצגה את ישראל באירוויזיון. במהלך המסיבה פגשה שם גם את מאי, בתו של משה.

משה מספר כי שתי הצעירות אף טיילו קודם לכן בדרום אמריקה, ובני המשפחה מצאו את עצמם דואגים לשלומן דווקא במהלך הטיול הרחוק. "ובסוף, דווקא פה בישראל, קרה הנורא מכל לשתיהן", הוא מספר.

כשהחלו המטחים, הן נכנסו לרכב וניסו להגיע בחזרה לאור הנר, אך לאחר שהבינו שמחבלים נמצאים על הכבישים נאלצו לחזור ולהגיע למיגונית סמוך לבארי.

לדברי משה, במיגונית היו 28 אנשים. מחבלים הגיעו למקום, השליכו רימונים וירו לעבר האנשים שהיו בתוכה. בר נפגעה מכדור ברגלה ובהמשך משלושה כדורים בגבה. במשך שעות ניסתה לשרוד כשהיא מסתתרת מתחת לגופותיהם של אנשים שנרצחו. לאורך כל אותן שעות היא עדיין הייתה בהכרה.

כאשר נכנסה למקום חוליית מחבלים נוספת, נפגעה בר מכדור חמישי, הפעם בריאה. היא הרגישה שהאוויר יוצא מגופה והייתה בטוחה שאלו רגעיה האחרונים. היא הסתכלה על חברותיה ואמרה להן: "תגידו להורים שלי שאני אוהבת אותם."

לאחר כשבע שעות הגיעו למיגונית מוטי עזרא ובנו, שבאו לחלץ את בתו של מוטי. במהלך החילוץ הם הוציאו מהמקום גם את בר וניצולים נוספים.

במקום היה גם נמרוד, אחיינה של בר וחייל ביחידה מיוחדת, שהגיע לשם במקרה. נמרוד שם לבר חוסם עורקים ברגל, פעולה שלדברי משה הצילה את חייה, ובהמשך התקשר לאביה, חיים, ועדכן אותו שהיא בדרכה לבית החולים סורוקה.

בר פונתה במצב אנוש. חיים ואשתו לוסי הגיעו לסורוקה, אך בתוך הכאוס ששרר בבית החולים לא הצליחו במשך כארבע שעות לאתר אותה.

טל וחן, ילדיהם של חיים ולוסי, הלומדים רפואה באיטליה, פנו לקבוצות של סטאז'רים וביקשו סיוע באיתורה על פי הקעקועים שלה. אחת הרופאות זיהתה את בר, וכך גילתה המשפחה כי היא כבר הוטסה במסוק מסורוקה לבית החולים שערי צדק בירושלים.

משה מספר כי בר הגיעה במצב של מוות קליני, הייתה מחוסרת הכרה במשך שלושה ימים ועברה חמישה ניתוחים, ובהמשך ניתוחים נוספים. 16 בני אדם נרצחו במיגונית. בר, שנפגעה מחמישה כדורים ועברה שבע שעות בתוכה, שרדה.

באותו בוקר מצא משה את עצמו מנסה בעת ובעונה אחת להגיע מרחוק אל אמו, להבין מה עלה בגורלה של אחייניתו ולגלות שבתו שלו נמלטת ממסיבת הנובה.

שלושה סיפורים משפחתיים שונים התחברו עבורו לאותה שבת.

"זה הסיפור שלי על השביעי באוקטובר", הוא אומר. "אני בטוח שיש דברים שהחסרתי. עברו שלוש שנים, ויש דברים שנחרטו אצלי כל כך עמוק שאני יכול לראות ולשמוע אותם כאילו הם קורים עכשיו. ויש דברים אחרים שהתערבבו, שעות שהתערבבו, פרטים שאני כבר לא תמיד זוכר בדיוק. אבל דבר אחד לא מתערבב – אמא שלי הייתה כאן. בבית הזה. ואני ואחיי אריאל וחיים, היינו רחוק ממנה."

אבל לצד הכאב, כמעט שלוש שנים אחרי, משה מבקש להשאיר גם מסר אחר. "אם יש מסר אחד שאני רוצה שתיקחו איתכם מהסיפור שלי, הוא מסר מאוד פשוט: תאהבו את האנשים שקרובים אליכם. תחבקו אותם כמה שאתם יכולים. תשתדלו לא לתת לכעסים, למריבות ולמלחמות בתוך המשפחה להרחיק ביניכם. כי בסופו של דבר אנחנו אף פעם לא באמת יודעים כמה זמן יש לנו ביחד."

שבועיים או שלושה לפני 7 באוקטובר התכנסה המשפחה כולה עם סילביה. הם אכלו, ישבו, דיברו וצחקו. באותו רגע איש מהם לא ידע שזו תהיה הפעם האחרונה שבה יהיו כולם יחד איתה. "והיום, כמעט שלוש שנים אחרי, אני מבין עד כמה הרגע הפשוט הזה היה יקר", אומר משה. "אז אם אתם יוצאים מכאן היום עם משהו אחד מהסיפור שלי – אל תחכו לרגע מיוחד. תתקשרו. תיפגשו. תחבקו. תגידו שאתם אוהבים. כי בסוף, אלה הרגעים שנשארים איתנו."